נכתב על ידי אורית שטיין ורינתיה ברוכים לוין

אז בשבוע שעבר הצוות של limi ושות’, התכנס וירטואלית עם פופקורן וישב לצפות יחד בחשיפת דו”ח הטרנדים 2020 של חזאית הטרנדים עדי יופה (הווטסאפ געש מרעיונות ודעות תוך כדי הערב, צילום מסך מפליל בהמשך). לעדי נחשפנו בריטריט מנהלי קהילות של Community Forward ומאז אנחנו עוקבים אדוקים.

לפני שאנחנו צוללים לטרנדים עצמם, נסביר שנייה מה ההגדרה של טרנד, עדי מגדירה אותו כך בספר שלה: 
“ביטוי של השתנות או התפתחות בכיוון מסוים. בקצרה, שינויי בהתנהגות. הדו”ח, אותו עדי מוציאה אחת לשנה, סוקר את ההשפעות של המגמות הגדולות על האופן שבו נחיה, נתנהג, ונקנה בשנים הקרובות. וואלה יש לה אומץ להמשיך עם הדו”ח גם בשנה כזו…”

עדי כבר הפילה לנו כמה אסימונים בעבר. לדוגמה בדו”ח הקודם היא חידדה לרינתיה היטב את המשמעות של למידה אקולוגית.

אז מה היה לנו פה השנה?  

בכמה מילים: הדו”ח מתאר מגמה של ביזור והיחלשות ״המרכז״ לטובת העצמת הצרכנים כמעט בכל תחום: כל אחד מאיתנו הופך להיות סניף של משהו: של המשרד, של בית הספר, של המסעדה ושל המעבדה. ולמרות שאנחנו מסיימים שנה של ״ריחוק חברתי״ – המגמה של השנה הזאת מציגה דווקא התקרבות של אלמנטים שונים בחיינו.

וביותר מילים:

עדי תיארה כי בדיוק לפני שנה השיקה את הספר שלה ואת התחזית ל-2020 וכמובן שאף אחד לא היה יכול לחזות שנגיף מוזר ישנה את החיים של כולנו… כבר 3 חודשים לאחר מכן תחושת השיבוש שיתקה אותנו. לראשונה מזה שנים לא ידענו מה יקרה איתנו בתקופה הקרובה, הרחוקה, ואפילו ביום המחר, וזה מגיע מייד לאחר תקופה בה הרגשנו בלתי מנוצחים ועליונים על הטבע, ופתאום – תאונה חזיתית עם המציאות. תחושה של שבריריות. חיפשנו מישהו שיציל אותנו, אבל גם הפוליטיקאים וגם המדע אכזבו אותנו שוב ושוב.

בפועל, למרות השיבוש, היא רואה המשכיות של תהליכים שכבר זיהתה בעבר כמו: התחזקות של הבית, תהליכים היברידיים, לקחת אחריות על החיים שלנו והפחתת הצריכה. כל מיני תהליכים שב-2019 היו בשוליים, נדחפו חזק למיינסטרים בגלל הקורונה.

אז לאן הולכים מכאן?

במהלך השנה היא זיהתה 4 מגמות עיקריות:

1. Remote
2. Cocooning
3. Local
4. Sterilization

וכך הן מתחברות יחד:

לפני הקורונה יצאנו מהבית כדי לקבל מה שרצינו: לעבודה, לבית הספר, לחנויות, למסעדות… היא קוראת לכל המקומות האלו בשם “סנטרים” (מלשון center) והקורונה שיבשה את זה. ה-remote הפך את הכל בעצם לקרוב. הכל מגיע אלינו, ואנחנו הופכים לסניפים: האוכל, הבגדים, הלימודים, העבודה, המעבדות, הכל!

כתוצאה מכך, הסנטרים מאבדים מכוחם ואנחנו, הסניפים, מתחזקים על חשבונם. היא מסבירה שזה תהליך שנמשך כבר המון שנים, שנים בהן ההיררכיות המסורתיות נחלשות (למשל חנויות שהתחילו למכור באונליין או מלונות ששינו את המודל העסקי בגלל AirBNB). אבל לטענתה עד הקורונה זה נבע משיקולי תחרות, והיום זה על מנת לשרוד. היום זה אסטרטגי. המציאות החדשה דחפה את ההיררכיות הרבה יותר רחוק ממה שתכננו או חשבו. בפועל הכל התהפך – אנחנו הסנטר עכשיו.

הסנטרים גם נחלשים בכך שהם חייבים להתבזר כדי להגיע לכל “הסניפים” שהם אנחנו.
כמה דוגמאות שצצו בתקופת הקורונה וממחישות את זה היטב:

כבר לא מגיעים לקופ”ח אחת, אלא כל אחד מאיתנו הוא סניף בפני עצמו.
כבר אין הפגנה אחת מאורגנת בכיכר רבין – יש מאות הפגנות בכל צומת וכיכר.
כבר אין מקום אחד לייצור (סין) אלא צריך לייצר במקומות רבים ומגוונים וכמה שיותר קרוב לבית.
כולנו שווים ביכולת להשפיע – למשל התנועה של black lives matter או גרטה טונברג שענתה ישירות לטראמפ בטוויטר. עולם שהוא Leaderless.

כדי להתמודד עם השיבוש, הסנטרים מבינים שהם לא רק צריכים לספק לנו את השירות, אלא גם צריכים לתת לנו כלים ומיומנויות כדי להתמודד טוב יותר. למשל: בתי ספר לא רק מעבירים את הידע כבעבר אלא גם מלמדים איך ללמוד כדי שאפשר יהיה לצרוך את הידע לבד; מסעדות שעושות משלוח של המרכיבים ומלמדות אותנו איך לבשל את המנות בעצמנו; חברות ביטוח שמלמדות אותנו איך לתקן דברים כדי לא להשתמש באנשי מקצוע. כדי להתחזק הסנטרים למעשה נותנים לנו ידע וכלים שבעבר היו שלהם בלבד, וזה משהו שמשנה מודלים עסקיים.

בשנה הכי שברירית אנחנו מתחזקים. וזה המסר הכי אופטימי שאפשר להגיד על השנה הזו.

זה כמובן מעלה את השאלה, אם אני כסניף חזקה כל כך, ויודעת לעשות הכל לבד – בשביל מה אני צריכה את הסנטר? למה לי לצאת מהסניף שלי בכלל? מה אני מקבלת בחוץ שאי אפשר לקבל עד הבית? סנטרים שיידעו לענות על השאלה הזו נכון יוכלו לשרוד. בעיניה הכוח היחיד שנותר להם הוא ביכולת לייצר אינטראקציה חברתית משמעותית, חוויה משמעותית, משהו מאוד אמוציונלי. אחרת – אין לי צורך בסנטר.

לאן אנחנו לוקחים את זה בלמידה ארגונית?

אז מעבר להרצאה המאוד מעניינת, שהייתה גדושה בדוגמאות מכל העולמות, ומעבר לשימוש המגניב בפלטפורמה שעמדה באתגר בכבוד (Screenz), ניסינו לחשוב פה ב-limi מה המשמעויות עבורנו כאנשי למידה בארגונים.

1. אנחנו שם – בגדול הבנו שרובנו כבר שם בכמה היבטים כמו: להעביר את אחריות הלמידה לעובד או מנהלים, לתת חכה ולא דגים, לבזר את הלמידה לארגון ולא רק במגדל השן של ההדרכה וכולי.
2. המגמה מתחזקת – דמיינו אותנו כ-בר קוקטלים היפסטרי מעושן (הדימוי הכי הזוי שלנו) שעד הקורונה הלקוחות הגיעו אליו וקיבלו את הקוקטלים עם כל הפאסון, עכשיו בזכות הקוביד (AKA קורונה) הוא עושה משלוחים של חומרי הגלם ללקוחות עם חוברת הדרכה לאיך להרכיב את הקוקטייל. אז כזה, רק בלמידה :)
3. והנה מגיע ה”אבל” – יש כאן חידוד קריטי נוסף! לכשנחזור לעולם בתצורה שדומה ללפני הקורונה, אנחנו חייבים להצדיק למידה פרונטלית (מעבר ל-ROI וכולי), אנחנו חייבים לייצר חוויה משמעותית בכל מפגש, לתת סיבה אמיתית לצאת מה”סנטר” העצמי חזרה אל ה”סנטר” שלנו. זה מתחיל כמובן בתצורת למידה התנסותית ככל הניתן, עובר להעצמת החיבור האנושי בין העובדים במפגש ומסתיים בחוויה שיוצרת רגש אמיתי הרבה מעבר למסכי הזום.

דרך אגב, עוד נקודת ממשק מעניינת התרחשה כשהיא אמרה שהמיומנויות החשובות ביותר בעולם העבודה היום הן גמישות, חוסן ו… יכולת למידה 😊 כי #ללמוד_זה_הלנשום_החדש זוכרים?

פייר, התרגשנו: