כתבה: נטע כהן

על הכותבת האורחת
נטע כהן – מנהלת תוכניות דמנציה מזה 9 שנים, בג’וינט-אשל.
בשנתיים האחרונות, נכנסה לעולם של פיתוח הכשרות ותוצרי ידע.
בעברה תואר ראשון ושני בעבודה סוציאלית, עבדה באיכילוב והייתה העו”ס הראשונה של מחלקת עיניים.

מה זה אומר? איך עשינו את זה? ולאן אנחנו רוצים להגיע?
אם התחלת לקרוא את הפוסט הזה, סביר שגם נתקלת פעם במילה דמנציה או אלצהיימר או פגשתם אדם עם דמנציה. אולי זה השכן בקומה מעל או איזה דוד רחוק ואולי זו אפילו הסבתא או האמא הפרטיות שלכם שהצטרפו למעגל של למעלה מ-50 מיליון אנשים ברחבי העולם.

כשיש מי שטוען שכל אדם חמישי מעל גיל 65 בישראל סובל מדמנציה ושהסטטיסטיקה הזו רק תלך ותגדל עם השנים, חשוב שכולנו, כחברה, נהיה מודעים יותר – הן למחלה והן לדרכים שיש לנו לעזור לאנשים עם דמנציה ולבני משפחותיהם.

בנוסף, המודעות הזו תעזור גם להקטין את הסטיגמה, החשש והרתיעה שיש לחלקנו, אפילו ב-2022.

מתוך ההבנה הזו, יצאנו בתהליך לפיתוח תפיסת הכשרות לאומית בדמנציה.

נתחיל מהסוף – מה זו תפיסה לאומית להכשרות בדמנציה?
תפיסה לאומית היא מסגרת תוכנית ורעיונית, המשמשת כקו מנחה (או כוכב הצפון אם תרצו) להכשרות בתחום הדמנציה. התפיסה מגדירה את תוכני הידע, המיומנויות, התפיסות והנחות המוצא הרצויות שכדאי להעביר בהכשרה של כל מי שנפגש או מטפל באנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם.

אוקי, ובעוד כמה מילים?
התפיסה תעמוד בבסיס ההכשרות בדמנציה שמועברות על ידי ארגונים שונים בארץ, ותסייע גם בהגדרת טרמינולוגיה ועקרונות אחידים. במסמך התפיסה מפורטים הנושאים המומלצים בהכשרה לקהלי יעד שונים, שכוללים את:

1. הקהל הרחב ונותני שירות – למשל אנשי מכירות, פקידים, קופאים, נהגי מוניות ואוטובוס, עובדי רשות הדואר ושירותי החירום
2. בני המשפחה של אנשים עם דמנציה
3. אנשי צוות סמך מקצועיים – כמו מטפלים ומטפלות, מדריכות תעסוקה או מתנדבים
4. אנשי המקצוע – כל מי שאדם עם דמנציה ו/או בני משפחתו פוגשים לאורך המחלה, ביניהם רופאי משפחה, אחיות, עו”סים, מרפאים בעיסוק, קלינאי תקשורת, תזונאים, פיזיותרפיסטים ומלווים רוחניים

עבור כל אחד מקהלי היעד האלה מפורטים מטרות ההכשרה, נושאי החובה, הרשות ותתי הנושאים שיש לכלול בהכשרה, המיומנויות שיהיו ללומד בסיומה ומשך הזמן המומלץ להעברת כל אחד מהנושאים.

הבנתי את הרעיון. אבל למה אנחנו צריכים תפיסה כזו?
העלייה בשיעור הזקנים בישראל מובילה לעלייה גם במספר האנשים עם דמנציה, שנכון להיום, מהווים כ-6.4% מאוכלוסיית בני ה-65 ומעלה וכ-22% מקרב בני ה-85 ומעלה, עם הערכה של 30-70% תת-אבחון (צוקר ואח’, 2019). מפחיד לחשוב על זה, אבל אם שואלים מומחים בתחום, ההערכה היא שהמספרים האלה עוד יעלו עם השנים ואפילו יכפילו את עצמם.

כדי לטפל בצורה טובה באנשים עם דמנציה ולאפשר להם לשמר את איכות חייהם לצד המחלה, אנחנו לא זקוקים רק לשירותים ומענים מתאימים, אלא שלאנשים שנמצאים סביבם תהיה מודעות למחלה והבנה שלה, שתעזור להגדיל תחושות אמפתיה ולהפחית רתיעה וסטיגמה. אחרי שהשגנו את אלה, נרצה שגם יהיו להם ידע ומיומנויות טיפול מהימנים ומקצועיים, כאלה שמתאימים לאדם ולצרכים המשתנים שלו לאורך המחלה.

במציאות של היום, בה יש הרבה מאוד גופים שמעבירים הכשרות בנושא, חלק מהלומדים באמת יוצאים עם ידע כזה, אבל אחרים אולי קצת פחות..

(ואם אתם צריכים גם גושפנקא של מומחים, אז תקראו את המלצה מספר 6 בתוכנית הלאומית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר ודמנציות אחרות של משרד הבריאות, המלצה שעוסקת כל כולה בחשיבות ההכשרות בתחום).

שכנעתם אותי. אפשר רק הסבר איך הגעתם מרעיון למסמך שלם?
ברור.

כמו כל תהליך משמעותי, גם אנחנו התחלנו בצעד אחד קטן שנקרא זיהוי הצורך.

קודם כל, שמנו לב שיש הרבה מאוד גופים שמעבירים הכשרות בתחום הדמנציה. בעולם אידיאלי, זה כנראה היה דבר נפלא, כי כל מי שרוצה הכשרה יכול לעבור אחת בדרך שמתאימה לו ובמקום הקרוב ביותר לעיר מגוריו. בעולם שלנו, זה עבד קצת פחות טוב. כל ארגון העביר את תוכני ההכשרה שרצה, באופן שחשב לנכון ובהתאם לידע ולניסיון שהיו לו. במצב כזה, שני אנשי מקצוע זהים, ניקח לדוגמא שתי עובדות סוציאליות, יכלו לעבור הכשרה באותו נושא בדמנציה, למשל התמודדות עם התנהגויות מאתגרות, אבל לקבל ידע וכלים באיכות שונה, לחזור למקום העבודה ולטפל באנשים עם דמנציה.. נכון, גם כן באופן שונה.

בנוסף, ראינו שיש עדיין תחומי תוכן בהם חסרות הכשרות ואפילו שיש מי שמטפל באנשים עם דמנציה ו/או בבני המשפחה שלהם מבלי שעבר כלל (!) הכשרה, קצרה יותר או פחות. תחשבו על זה, הייתם רוצים שמישהו יטפל ביקר לכם שסובל מדמנציה מבלי שמישהו בכלל הסביר לו על המחלה ואיך היא משפיעה על האדם?

פרט לאלה, ראינו שלרוב, אין ממש שיתופי פעולה או איגום משאבים בין הגופים השונים שמעבירים הכשרות. אתם יודעים, שיתופי פעולה מהסוג שהיה יכול לחסוך משאבים, ליעל תהליכים ולאפשר לכולנו להגיע להרבה יותר קהלי יעד מתאימים.

אז החלטנו להרים את הכפפה ולצלול לעומק, הישר לשלב האבחון.

• התחלנו מסקירת ספרות, קריאה ולמידה על תוכניות הכשרה בדמנציה שמתקיימות בעולם. בחנו מה הנושאים שנלמדים, למי, מתי, באיזה היקף והאם יש שוני בין מה שנלמד בארץ למה שנלמד במדינות אחרות (אפילו השתתפנו בשני קורסי mooc על דמנציה עם לומדים מכל העולם).
  אחרי שלמדנו על אחרים, הבנו שצריך למפות מה קיים בארצנו הקטנטונת ולגלות אילו הכשרות בדמנציה יש בה ומה עדיין חסר. לצורך כך, בנינו 2 שאלוני סקר מקוונים קצרים. האחד, לאנשי מקצוע, סמך מקצועיים, בני משפחה וקהל רחב, בו שאלנו אם עברו הכשרה על דמנציה, ואם כן, איפה, כמה זמן נמשכה, מה למדו ומה עדיין חסר להם בנושא. השאלון השני נשלח לקהל הרחב (אלה שאין להם נגיעה לאנשים עם דמנציה) ובו ביקשנו לדעת מה היו רוצים לדעת על מחלת הדמנציה ואיך יעדיפו לצרוך את הידע. הסקרים האלה עזרו לנו לדייק את המענה לקהל הרחב ולמפות את השחקנים בעולם ההכשרות בדמנציה. בנוסף, התייעצנו גם עם מומחים בנושא הדמנציה בארץ, אתם יודעים, לשמוע את חוות הדעת של החבר’ה הגדולים והמנוסים יותר.
• השלב השני היה שלב גיוס השותפים. נקודת המוצא שלנו הייתה שתפיסה לאומית להכשרות בדמנציה צריכה להיות מפותחת בשותפות, מסוג השותפויות שמכניסות את כל האנשים הנכונים לחדר ומאפשרת לכל אחד מהם לתרום מתוך הידע והניסיון שלו. לכן, הצענו לכל הארגונים שעלו במיפוי לקחת חלק בתהליך פיתוח התפיסה. במפגש הפתיחה שלנו, אי שם בספטמבר 2020, היו 27 משתתפים, שכללו נציגים ממגוון ארגוניים במגזר הציבורי והשלישי. באותו מפגש הצגנו את החזון של פיתוח התפיסה הלאומית וערכנו דיון ראשוני לגבי הידע והמיומנויות הנדרשים מכל קהל יעד. מאז ועד היום, הפורום הלך וגדל והפך רב ארגוני ורב מגזרי. כיום, הפורום מובל על ידי אגף הגריאטריה במשרד הבריאות וג’וינט-אשל (כחלק מיישום התוכנית הלאומית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר ודמנציות אחרות) וכולל 60 משתתפים ממשרד הבריאות, משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי, 4 קופות החולים, בית החולים הדסה, עמותות עמדא, מלב”ב, ניני צ’ופ ומטב, מרכז ציפורה פריד, יד שרה, דנאל, מרכז האלצהיימר וג’וינט-אשל.
• מפגשי הפורום נערכים אחת לרבעון בזום (ועל זה נאמר – התחלנו בגלל הקורונה, נשארנו בגלל הנוחות). במפגשים אלה, מעבר לתפיסה הלאומית שפיתחנו ותיקפנו, אנחנו דנים בנושאים שונים מעולם ההכשרות והדמנציה, למשל רב תרבותיות בהכשרות או כלים להטמעת התפיסה, ונעזרים לפעמים גם בכלים שונים (פאדלטים, סקרים, חלוקה לקבוצות, פאנל מקוון ושאר ירקות). לאורך הדרך, גם למדנו מתהליכי הדרכה אחרים, כמו יצירת שינוי באופן כללי בארגונים, או מתהליכי הכשרה בתחום משיק, כמו הטיפול הפליאטיבי.
• במקביל לתהליך פיתוח התפיסה, התגבשה ההבנה שיש לנו צורך גם בתוצרי ידע משלימים, שירחיבו עוד את הידע שמועבר בתפיסה ויסייעו ליישום ולהטמעה שלו בשטח. לצורך כך, הזמנו את חברי הפורום לחבור אלינו לעבודה בקבוצות קטנות. מפגשים אלה הונחו על ידי שתי נשות מקצוע מג’וינט-אשל, בהשתתפות 15 מחברי הפורום ובחלוקה ל-3 קהלי יעד – פיתוח תוצרי ידע משלימים לבני המשפחה, לאנשי המקצוע ולסמך מקצועיים (מטפלים ומטפלות). נפגשנו אחת ל-3 שבועות במשך כחצי שנה, זיהינו את תוצרי הידע החסרים לכל קהל יעד וכתבנו את הבסיס שלהם (שבהמשך התגבשו למערכי הכשרה לאנשי מקצוע ולסמך מקצועיים, לדפי מידע למטפלות ולכלי דיגיטלי עתידי לבני משפחה מטפלים).

אם נחזור רגע צעד אחורה, מה בעצם המטרות והיעדים שלכם בתהליך?
מטרת העל שלנו היא שלכל קהלי היעד יהיו מודעות, ידע, כלים ומיומנויות להתמודדות עם המחלה. לצורך כך, הגדרנו 3 יעדים שנרצה לראות:

1. קודם כל, שתהיה לנו תפיסת הכשרות אחידה ומוסכמת ברמה הלאומית
2. שהתפיסה הזו תוטמע ותשמש בהכשרות השונות בנושא דמנציה
3. והכי חשוב – שנראה את קהלי היעד מיישמים את אופן הטיפול או הסיוע המומלצים כפי שלמדו בהכשרה

אז מה קורה עכשיו?
לפני כחודש, שחררנו את תפיסת ההכשרות הלאומית לאוויר בתפוצה רחבה ביותר, ואנו מעודדים את הארגונים השונים להשתמש בה. כל גוף הכשרה יכול להחליט, בהתאם לאופי העבודה וההכשרות אצלו, קהל היעד, לוחות הזמנים והתקציב באילו נושאים בתפיסה להתמקד ובאילו מתוודות להשתמש. בשנתיים הקרובות נלווה את השימוש בתפיסה גם במחקר מלווה, שיעזור לנו להבין עד כמה הוטמעה בשטח ומה ההשפעה של ההכשרות על

הידע והמיומנויות של הלומדים (ככלים שיסייעו לנו לדייק אותה לתו תקן לאומי עתידי).

ומה עם תוצרי הידע הנלווים?
אנו ממשיכים במקביל בפיתוח התוצרים ונשחרר לעולם כל תוצר ברגע שיהיה מוכן.

בטווח הזמן הקרוב, תוכלו לקבל:

• מערכי הכשרה מפורטים לאנשי מקצוע ולמטפלות
• 7 דפי מידע בנושא דמנציה למטפלות
• אתר אינטרנט עם מאגר פעילויות מותאמות לאנשים עם דמנציה
• אתר אינטרנט על תוכנית הזה”ב לטיפול באנשים עם דמנציה בבתי חולים

אגב, חשוב לנו לומר שהתוצרים אלה, יחד עם תכני מסמך התפיסה, עולים בקנה אחד עם תפיסת ההכשרות הכוללת של ג’וינט-אשל. בהתאם למפת המדדים להזדקנות מיטבית, אנחנו רוצים להרחיב את השפעת הלמידה מעבר להכשרה עצמה, ככה שהלומדים יוכלו להטמיע את הידע והמיומנויות שירכשו במערכות השונות, ואף להשתמש בהם ככלים להכוונת העשייה וליישום מדיניות.

תהליך מרתק. ואם הייתם צריכים לסכם כמה תובנות עיקריות עד עכשיו?
אז היינו אומרים קודם כל, שתהליך העבודה עצמו, של פיתוח תפיסה לאומית להכשרות בשותפות של פורום מקצועי ורב מגזרי, היה חדשני ומרגש כשלעצמו, ואנו מודים שוב לכל השותפים חברי הפורום. עבורנו, התהליך היווה גם התנסות ראשונה של יצירת אימפקט בעולם ההכשרות בדמנציה באמצעות ‘סוכני שינוי’ – אנשים או גופים שמסייעים לחולל שינוי דרך העשייה שלהם. במילים אחרות, חברי הפורום יכולים לקדם את תפיסת ההכשרות בארגונים שלהם, דרך הסברה, שכנוע ורתימה של אנשי צוות ושותפים חיצוניים אחרים. בצורה הזו, חיבור העשייה של כל הארגונים ייצור אימפקט מערכתי, רחב ומקיף יותר ויגדיל את פוטנציאל ההשפעה על חייהם של אנשים עם דמנציה ובני משפחותיהם. האתגר הבא שלנו הוא הטמעת התפיסה בשטח, יישומה בהכשרות השונות והפיכתה מחזון למציאות, אבל אין לנו ספק, שבכוחות משותפים נצליח לקדם את השינוי הרצוי ואף להפוך את המסמך לסטנדרט לאומי מחייב במדינת ישראל.

למסמך תפיסת ההכשרות הלאומית בדמנציה

צוקר, ע., לוצקי, מ., שטרנברג, ש., רסולי, א., שוחט, ת., דיכטיאר, ר., מרי, נ. (2019).
דו”ח סקר דמנציה בבני 45 ומעלה לשנת 2016 – במסגרת התוכנית הלאומית להתמודדות עם מחלת האלצהיימר ודמנציות אחרות,
בשיתוף המרכז הלאומי לבקרת מחלות, אגף הגריאטריה וארבע קופות החולים. ירושלים: משרד הבריאות.