נועה שמואלי, מפתחת למידה ארגונית בתחילת דרכה, מחפשת משרה.
היא הייתה כבר בכמה ראיונות עבודה, עשתה כבר מבחני בית ואפילו כבר ממש רצו שתבוא לעבוד.
תוך כדי החיפוש היא בוחנת, מתבוננת, חושבת, מתלבטת אז לבקשתנו, היא כתבה את הזווית המיוחדת שלה בדרך הזו.
קול שלא נשמע מספיק ויש המון מה ללמוד ממנו…

---

בתור ‘מחפשת עבודה בפיתוח למידה’, אני מחפשת בעצם מקום שבו אוכל לממש את הלונה פארק שיש לי בראש.
מגיעה בראש של איתור ואבחון.
מה אני רואה מולי? אני מנסה למפות.

השאלות והרצונות שאיתם אני מגיעה אל ראיון עבודה, מופיעים אצלי בסמל ויזואלי.
ככה הראש שלי עובד.
אולי זה מאפיין של מפתחת למידה (או של המשוררת שבי?)
ואולי פשוט זו הדרך שבה הרצון שלנו מתגלה מולנו – ללא מילים, אלא כמו תמונה ודמיון שקוראים לנו לחקור אותם.

אני הולכת אחר הגלגל הענק – מה הדינמיקה של מקום העבודה שמולי? מה הקצב שלו?

אני עוצרת להסתכל על מכונת מנוף הצעצועים – מה המטרות של מקום העבודה הזה?
מה המטרות שלי באמת, עכשיו כמפתחת למידה שעומדת להגיע אל מקום עבודה (מעבר לדף שבו אני כבר יודעת לכתוב מתווה עם מטרות מצוינות וברורות…).

מגרש המשחקים שבפינות – עד כמה אוכל להביא את היצירתיות שלי? ועד כמה אוכל ליהנות?

עד היום,

שאלו אותי:

• מה הניסיון שלך?
• מה השינוי שיצרת במקום העבודה שהיית בו?
• איזה כלים את מכירה?
• למה את רוצה לעבוד כאן?

שאלות שהן חשובות ובאמת אמורות לספק למראיין אינפורמציה חשובה על המועמד.
אבל,

שאלות אמיתיות שחיברו אותי אל המשמעות הפנימית שלי בחיפוש התפקיד הנכון עבורי, היו:

• למה אני רוצה להיות מפתחת למידה?
• למה אני לומדת תואר בפסיכולוגיה ולא תואר בטכנולוגיות למידה (חוץ מלימודי התעודה שלמדתי בפיתוח למידה)?

בתשובות שלי דיברתי על האהבה שלי לאנשים. על המחשבה ‘מה יגרום לאנשים להרגיש מוטיבציה’, ‘מה הרצון של האנשים’.

עבורי – המהות של תכנית הכשרה, סדנת ריענון מקצועית, הטמעה של מערכת חדשה או נוהל חדש – היא לחזק את המחוברות של אנשים אל המקום שבו הם עובדים, לתת להם תחושה שהם בעלי ערך, לתת להם תחושה שהידע שהם מקבלים הוא מעבר לידע, אלא הוא קופסת מתנה קטנה שיש בה אפשרות להתפתח, להתרחב כעובד וכאדם.

אני חושבת שאפשר אפילו לקרוא לזה התרגשות.
אני יודע, אבל מה אני עושה עם זה, ואיך זה גורם לי להרגיש?

המטרה של פיתוח למידה היא למידה, אבל לשם מה הלמידה? מה הן המטרות הרגשיות הנוספות לזה?
איתור הצרכים שכולם מדברים עליו.
מה הם צריכים, ומה אנחנו הולכים לתת להם לצרוך? – זה מה שאותי מעניין.

אני חושבת שבמרווחים שבין ראיון לראיון, ואולי במרווח שבין שאלה לשאלה, יצא לי לחשוב.

מה גורם לי לרצות להגיע אל מקום עבודה?
ומול השאלה הזאת, הדהד בי המונח “ארגון לומד”, אחד המונחים שיצא לי לשמוע מספר פעמים כשלמדתי פיתוח למידה ארגונית. אחד הדברים המשמעותיים שמעורר בי רצון לעבוד במקום עבודה מסוים, הוא מקום שרוצה לפתח גם את הלמידה של אנשי הלמידה שלהם.
וזה מוביל אותי אל המחשבה – האם אני חולקת עם מקום העבודה שמולי את אותה אכפתיות, שאותי מניעה? האם לאותו מקום, לאותו מנהל, יהיה אכפת גם ללמוד אותי, ולממש את מטרות הלמידה והמטרות הרגשיות שלי, שאני רוצה להעביר לאנשים?

בתור ‘מחפשת עבודה בפיתוח למידה’, אני מחפשת בעצם מקום שבו אוכל גם להתמצא בלונה פארק שיש לי בראש.

מתבהר לי יותר ויותר, שכדי להוביל את הלקוחות שלנו אל מה שהם באמת רוצים, גם אנשי הלמידה (ובייחוד הצעירים שבהם), זקוקים לדמות מלווה שתלך איתם בלונה פארק הזה – שהיא המנהל.

מנטור, שידע לשאול את השאלות הנכונות, לאתר את הצרכים שלהם ולהיות איתם בויז’ן שיש מולם.
כי אם אנחנו לא כאן כדי להגשים חלומות – אז בשביל מה כן?

נועה